יש לי קשר חדש, אבל אני מתלבט אם זה מוקדם מדי.
אני לא רוצה לפגוע בילדים או ליצור בלבול.
מתי נכון להכניס בת זוג חדשה לחיים של הילדים ?
כאב, מבלבל, בודד? זה טבעי.
בפורום תמיכה נפשית לגירושין זה תוכלו לשתף, לפרוק ולקבל תמיכה נפשית עדינה ומכילה מאנשי מקצוע ומהקהילה.
🧡 כי גם כשמרגישים שבור, יש דרך להתחזק יחד.
היום עזבתי את הבית שבנינו יחד.
הכל מרגיש פתאום צפוף, קטן, זמני – אחרי הבית שהכיל אותנו.
הילדים לא רוצים לעבור, ואני מרגישה שאני שוב פעם שוברת להם משהו.
זה מרגיש כמו אובדן קטן.
איך קמים מהשבר הזה? איך ממשיכים מכאן עבורם וגם בשבילי?
אני בתחילת תהליך גישור, יש אווירה טובה בינינו, אבל אני לא רוצה לפספס משהו חשוב. מרגיש שיש מיליון סעיפים, ואני לא מבין חצי מהם.
מה חשוב לכלול בהסכם כדי להגן עליי ועל הילדים ? על מה מומלץ לשים לב במיוחד ?
החגים תמיד היו טעונים אצלי.
גם כשהיינו ביחד, כל חג היה מלחמת עולם על מי הולכים, כמה זמן, איפה ישנים.
ועכשיו? הכל נפער מחדש.
הריח של התבשילים, השירים, אפילו הצלחות, מחזירים אותי לריבים.
אני מנסה לבנות שגרה חדשה, אבל החגים מפעילים לי כל כפתור.
איך מצליחים לשבור את ההרגלים הכואבים, מבלי לנתק את כל מה שהיה?
לצערי לא הכנסתי להסכם הגירושין סעיף שמתייחס לגיוס למילואים.
הילד במשמורת משותפת, אבל בפועל כשאבא שלו מתגייס הוא איתי כמעט כל הזמן, בלי הסדרה או פיצוי.
האם מישהי הכניסה להסכם הגירושין סעיף שמתייחס למצבים כמו גיוס למילואים או מצב חירום?
במידה ולא איך התמודדתן עם זה בפועל, ניסיתן לעדכן את ההסכם לאחר מכן?
אשמח ללמוד מניסיונכן או לקבל רעיונות לפתרונות.
אני מרגישה שאני רוצה להתחיל לחזור לעצמי אבל האמת היא שאני כבר לא בטוחה מי אני בכלל.
מרגישה חלשה, רועדת, תלויה באחרים.
איפה מתחילים לבנות עמוד שדרה מחדש?
איך חוזרים לעמוד על הרגליים רגשית, נפשית, פנימית?
אם מישהי הייתה שם, אשמח לשמוע איך עשיתן את הצעד הראשון.
הבן שלי בן 7, ובגלל שהשנה הוא לא איתי בערב חג, אלא עם אמא שלו, כבר התחלתי "לפצות" אותו מראש:
טיול מיוחד ביום למחרת, מתנה קטנה, וגם הבטחתי לו לבחור קינוח ליום השני.
אבל בפנים… משהו בי מרגיש שאני מנסה לקנות את האהבה שלו מחדש.
ואולי הוא בכלל לא מרגיש צורך בפיצוי, אלא אני?
איך יודעים מתי זה פינוק חיובי, ומתי אני פשוט מכסה על תחושת אשמה?
אשמח להכוונה, תודה לעוזרים ולעוזרות.
אני עובר תקופה לא פשוטה עם אשתי, ואנחנו בתהליך פרידה.
חשוב לי לשמור על יציבות כלכלית ולכן החלטתי לנסות לקנות את חלקה בדירה המשותפת.
על הנכס קיימת משכנתא קטנה של כ־200,000 ש"ח, ויש לי גם הלוואות נוספות שאינן קשורות לדירה.
פניתי לבנק בבקשה להלוואה, אך נאמר לי שאני לא עומד ביחס ההחזר וכי לא ניתן לאשר לי את ההלוואה.
אני מרגיש מבולבל ואבוד, ומחפש דרכים שיאפשרו לי לממש את הכוונה הזו.
האם יש פתרונות או אפשרויות אחרות שיכולות לעזור לי במצב כזה?
הביטחון שלי קיבל מכה חזקה, אני מרגיש ויודע שאני לא אותו אדם שהייתי.
איך אפשר להשתקם ולא לתת לפרידה להשפיע על הביטחון העצמי שלי מול נשים בעתיד ?
אני לא רואה איך אחזור להאמין בעצמי מול זוגיות חדשה
עשיתי את הצעד הראשון והגשתי בקשה ליישוב סכסוך, אחרי לא מעט ניסיונות לשקם שלא צלחו.
מצד אחד, זה מרגיש כמו ההחלטה הנכונה, אבל מצד שני, זה מפחיד ומבלבל, במיוחד כשיש שני ילדים קטנים.
איך ממשיכים מכאן ? איך מתמודדים עם כל החששות והרגשות המורכבים שבאים עם ההחלטה הזאת ?
לפעמים זה מרגיש כאילו סוף העולם הגיע.
אני סגור בממ"ד עם הילדה מאז יום שישי, והגרושה שלי מטיילת בחופים, מצטלמת ומשוויצה ברשתות החברתיות, היא נראית שמחה ומאושרת.
ואני מתמודד עם הצפה של הודעות וסקרנות סביב הסיפור שלנו.
15 שנות זוגיות שהסתיימו, ואני לבד עם דיכאון, פחדים, חרדות, ריקנות ובדידות.
אני מנסה לתפקד בשביל הילדה שלי, לשים מסכה מול העולם אבל בפנים נשבר.
אני בתהליך גירושים ויש לנו נכס משותף שאין עליו משכנתא.
הייתי מאוד רוצה שהנכס יישאר ברשותי, אבל כרגע אין לי כסף נזיל כדי לרכוש את חלקו.
האם קיימת אפשרות לקחת משכנתא על הנכס כדי שאוכל להעביר אותו על שמי?
הוא חוגג עם הילדים בחג, ואני שולחת איתם בגדים חדשים, מתנות לסבים וסבתות מהצד שלו, ומאכלים שהם אוהבים.
ואז, כשאני איתם, אני עושה הכול שוב אבל אין תיאום.
אני מרגישה כמו כספומט בלי גבול.
האם יש דרך לקבוע עקרונות לתיאום כלכלי לחגים? או שאני פשוט צריכה 'לבלוע את הצפרדע' כי זה חלק מהגירושים?
אשמח לטיפים וחוות דעת 🙂
נפרדנו בהסכמה, אחרי תהליך לא פשוט אבל מכבד. הסכמנו גם על זמני השהות, כולל חגים.
השנה, ערב ראש השנה לא אצלי. זאת פעם ראשונה מאז שהם נולדו שלא אכין להם בגדים חגיגיים, לא אארח, לא אגיש להם תפוח בדבש.
אני מרגישה שגנבו לי את המקום שלי כאמא.
הם כן יחזרו אליי למחרת, אבל הלב שלי כבר עכשיו מצטמק.
איך מצליחים לעבור את זה בלי שהלב יתפרק?
איך בונים משמעות לחג, גם כשלא חוגגים עם הילדים?
אנחנו עדיין בלי הסכם רשמי. הכול בעל-פה.
אבל עכשיו החגים מתקרבים, וכל אחד מושך לכיוון שלו והוא אומר שהילדים צריכים להיות אצלו בערב חג כי 'כך היה בשנה שעברה'.
אני לא מרגישה שיש לי כלים להתמודד עם זה.
האם יש דרך חוקית או מגשרת להסדיר את ענייני החגים כשאין עדיין הסכם חתום?
אני מגדלת את שלושת הילדים לבד.
מאז שנפרדנו, אני בקושי סוגרת את החודש.
החגים מביאים איתם רצון לתת – בגדים חגיגיים, ארוחה כמו שהיו רגילים אליה, אפילו רק סידור פרחים לשולחן…
אבל כשאני רואה את הסל הקניות בסופר, אני מרגישה שאני נחנקת.
האם חובה 'לעמוד בסטנדרט' של החג?
איך מנהלים תקופת חגים בלי להתמוטט כלכלית?
התגרשתי לפני כמה שנים, אבל גם היום אני מוצאת את עצמי נאבקת מול האקס שלי על דברים בסיסיים כמו טיפולים רפואיים ורגשיים לילד שלנו.
כל צעד דורש מאבק, וכל אישור למסגרת הופך לסיוט.
אני מרגישה שאני לא יכולה להמשיך ככה, ושוקלת את האפשרות לקבל אפוטרופסות שתאפשר לי לדאוג לרווחת הילד בצורה חופשית יותר.
האם יש כאן הורים שהתמודדו עם מצב דומה ?
אני גם מחפשת המלצות לעורכת דין חזקה ומנוסה שמתמחה במצבים כאלה, ועדיף בתקציב שפוי.
אשמח לכל עצה ותובנה מניסיון אישי.