איך מתאמים גבולות אחידים בין 2 בתים ?
כאב, מבלבל, בודד? זה טבעי.
בפורום תמיכה נפשית לגירושין זה תוכלו לשתף, לפרוק ולקבל תמיכה נפשית עדינה ומכילה מאנשי מקצוע ומהקהילה.
🧡 כי גם כשמרגישים שבור, יש דרך להתחזק יחד.
אנחנו עדיין בלי הסכם רשמי. הכול בעל-פה.
אבל עכשיו החגים מתקרבים, וכל אחד מושך לכיוון שלו והוא אומר שהילדים צריכים להיות אצלו בערב חג כי 'כך היה בשנה שעברה'.
אני לא מרגישה שיש לי כלים להתמודד עם זה.
האם יש דרך חוקית או מגשרת להסדיר את ענייני החגים כשאין עדיין הסכם חתום?
הגענו להסכמה שזה 'הוגן'- חוגגים ראש השנה ברוטציה, שנה הוא, שנה אני.
אבל רק המחשבה על להגיד לילדים שהם לא יהיו איתי בראש השנה עושה לי צמרמורת.
איך אומרים את זה לילדים בלי לגרום להם להרגיש שהם צריכים לבחור צד?
איך מעבירים את המסר בלי לפגוע?
אשמח לטיפים, תודה לכם!
בשנים הקודמות תמיד עשיתי את החגים לבד – בישולים, סידורים, תכנון לילדים.
עכשיו אני לבד אבל באמת.
יש לי משפחה וחברים, אני יכולה לבקש שיבואו לעזור, לשבת איתי.
אבל יש בי קול שאומר 'תתמודדי לבד את כבר לא חלק ממשפחה'.
האם לבקש עזרה? איך בכלל מבקשים עזרה בלי להרגיש נזקקת?
ארגיש כאילו לקחו ממני את העצמאות..
בחרתי להתגרש כי כבר לא הייתה אהבה, כי נשברתי מבפנים בזוגיות שכיבתה אותי. עזבתי את הבית בלית ברירה.
היום אני גר קרוב, והילדים איתי חצי מהזמן.
אבל קשה להם, מאוד. היום הבן שלי בכה ואמר שהוא לא רוצה הורים גרושים, הוא רק רוצה את שני ההורים שלו יחד.
הוא לא מבין למה זה קרה לו ואני לא מצליח להסביר מבלי להישבר בעצמי.
אני יודע שלא יכולתי להישאר במקום ההוא, אבל הלב שלי נשרף על מה שזה עשה להם.
הכאב על המשפחה שהתפרקה חי בי כל יום.
איך חיים עם זה?
אני במצב מורכב עם האקס שלי, אנחנו בנתק מוחלט והוא לא מגיב אפילו להודעות בסיסיות שקשורות לילדים.
הבן הגדול שלי (בן 6) חוזר לפעמים עם אמירות קשות, שאבא שלו אומר לו עליי דברים מכאיבים כמו לא אחראית, אמא רעה ואפילו מספרים לו דברים לא נכונים עליי. הם אומרים לו לא לאהוב אותי, ומנסים לזרוע בינינו קרע.
פניתי לעובדת סוציאלית, אבל לא הרגשתי שיש שינוי או התערבות מצידה.
אני מפחדת לאבד את החיבור עם הילדים שלי ולפגוע בקשר האוהב שאני מנסה לשמר איתם.
איך מתמודדים ואילו צעדים יעזרו לי להגן על הילדים ולשמור על החיבור אליהם ?
אני מרגישה שאני רוצה להתחיל לחזור לעצמי אבל האמת היא שאני כבר לא בטוחה מי אני בכלל.
מרגישה חלשה, רועדת, תלויה באחרים.
איפה מתחילים לבנות עמוד שדרה מחדש?
איך חוזרים לעמוד על הרגליים רגשית, נפשית, פנימית?
אם מישהי הייתה שם, אשמח לשמוע איך עשיתן את הצעד הראשון.
החג מתקרב, וטרם דיברנו על החלוקה.
לא קבענו בדיוק איפה יהיו הילדים, מכיוון שכל אחד חיכה שהשני ייזום.
אבל האמת? לי לא נעים.
אני מרגיש שכל פעם שאני מעלה נושא פרקטי, אני נתפס כ"מתקטנן" או "בעייתי".
אז שתקתי ועכשיו נשארו ימים בודדים לחג.
איך מבקשים הסדרה של נושא רגיש כזה בלי שזה יתפוצץ?
אני עובר תקופה לא פשוטה עם אשתי, ואנחנו בתהליך פרידה.
חשוב לי לשמור על יציבות כלכלית ולכן החלטתי לנסות לקנות את חלקה בדירה המשותפת.
על הנכס קיימת משכנתא קטנה של כ־200,000 ש"ח, ויש לי גם הלוואות נוספות שאינן קשורות לדירה.
פניתי לבנק בבקשה להלוואה, אך נאמר לי שאני לא עומד ביחס ההחזר וכי לא ניתן לאשר לי את ההלוואה.
אני מרגיש מבולבל ואבוד, ומחפש דרכים שיאפשרו לי לממש את הכוונה הזו.
האם יש פתרונות או אפשרויות אחרות שיכולות לעזור לי במצב כזה?
החגים תמיד היו טעונים אצלי.
גם כשהיינו ביחד, כל חג היה מלחמת עולם על מי הולכים, כמה זמן, איפה ישנים.
ועכשיו? הכל נפער מחדש.
הריח של התבשילים, השירים, אפילו הצלחות, מחזירים אותי לריבים.
אני מנסה לבנות שגרה חדשה, אבל החגים מפעילים לי כל כפתור.
איך מצליחים לשבור את ההרגלים הכואבים, מבלי לנתק את כל מה שהיה?
הילדים יהיו איתי השנה בערב חג.
אני יכולה להכין ארוחה קטנה רק לנו, אבל אני גם שוקלת להזמין את אחותי עם המשפחה שלה, או אולי חברים שגם גרושים.
מצד אחד, לא רוצה להרגיש לבד.
מצד שני, לא רוצה להפוך את החג למסיבת רחמים.
מה עדיף לילדים – אינטימיות משפחתית או חג 'גדול' ומלא יותר?
הבן שלי בן 7, ובגלל שהשנה הוא לא איתי בערב חג, אלא עם אמא שלו, כבר התחלתי "לפצות" אותו מראש:
טיול מיוחד ביום למחרת, מתנה קטנה, וגם הבטחתי לו לבחור קינוח ליום השני.
אבל בפנים… משהו בי מרגיש שאני מנסה לקנות את האהבה שלו מחדש.
ואולי הוא בכלל לא מרגיש צורך בפיצוי, אלא אני?
איך יודעים מתי זה פינוק חיובי, ומתי אני פשוט מכסה על תחושת אשמה?
אשמח להכוונה, תודה לעוזרים ולעוזרות.