שאלה: מה לעשות כשהבת חוזרת בוכה מאבא?

היי סיגל, קודם כל תודה על הכנות, השיתוף ועל האומץ לכתוב את זה ככה. אני בטוחה שאת עוזרת לעוד אמהות שחוות את זה גם. אני רוצה שתדעי משהו חשוב ממש:
הבכי שלה לא מעיד על כישלון שלך. הוא מעיד על קושי וקושי הוא לא תמיד סימן שמשהו נעשה לא טוב ולפעמים, הוא פשוט הדרך היחידה שיש לילד או ילדה לבטא משהו שלא הסתדר להם או שהם לא יודעים לדבר אותו.

ילדים, גם כשהם חוזרים מיום בגן, בוכים לפעמים. לפעמים הם שומרים הכול בפנים, וכשהם חוזרים אלייך למקום הבטוח- זה מתפרץ כי אצלך היא מרשה לעצמה ומרגישה בטוחה.

אני יודעת כמה זה קשה, כמה זה שוחק כשזה שוב ושוב וכמה זה מערער ואני מזמינה אותך לנסות להפריד בין שני דברים: הראשון, מה היא מרגישה- שזה חשוב ונכון לראות ולתת לו מקום והשני זה מה את עושה עם זה- ששם נמצא הכוח שלך כאמא.

מציעה כמה כיוונים שאפשר לבדוק:

מה קורה בזמן המעבר? האם היא נפרדת ממנו בקלות או בקושי? האם החזרה הביתה כרוכה בשינוי חד (עייפות, נסיעה, גירוי יתר)?

מה קורה איתך בזמן הזה? לפעמים (וזה טבעי) אנחנו נלחצים מהתגובה של הילד, והיא “נדבקת” עליו בלי שהתכוונו.

מה היא אומרת כשהיא בוכה? האם יש מסר שחוזר? משהו מפורש או רמז?

ומה עוזר לה להירגע? לפעמים זו רק חיבוק, לפעמים סיפור, אולי לצייר מה עבר עליה.

אני רוצה להגיד לך עוד דבר-את לא אמורה להצליח בכל פעם להרגיע מיד אלא את רק אמורה להיות שם. להחזיק את החוויה שלה, את הרגשות, לשאול שאלות, להקשיב למה שהיא אומרת במילים ובמעשים. אם את מצליחה להיות העוגן שלה ברגעים האלה זה להיות שם איתה- את כבר עושה יותר ממה שרוב ההורים מצליחים לעשות.

ואם הבכי לא חולף, או שהוא מצביע על מצוקה מתמשכת- לפעמים שיחה מקצועית עוזרת לראות את התמונה מבחוץ, להבין מה באמת קורה שם, ולבנות תגובה שתיתן לך וגם לה יותר שקט ויש מקרים שהיא עצמה תוכל להיעזר בגורם מקצועי לעיבוד החוויות שלה והרגשות.

את אמא טובה ועצם זה שאת כותבת כאן מוכיח את זה.
אל תאמיני לכל מה שהבכי מספר לך בלילה (תקשיבי לו אבל אל תתני לו לשפוט אותך). אני פה אם תרצי להמשיך:)