הביטחון שלי קיבל מכה חזקה, אני מרגיש ויודע שאני לא אותו אדם שהייתי.
איך אפשר להשתקם ולא לתת לפרידה להשפיע על הביטחון העצמי שלי מול נשים בעתיד ?
אני לא רואה איך אחזור להאמין בעצמי מול זוגיות חדשה
נמצאים בצומת מקצועי בעקבות הגירושין? אתם לא לבד.
בפורום זה יועצי קריירה מנוסים יענו על שאלות בנוגע לחזרה לשוק העבודה, שינוי כיוון מקצועי, חיזוק ביטחון תעסוקתי ואיזון בין הורות לקריירה.
💼 כי כל סוף אישי, יכול להיות התחלה מקצועית חדשה.
הביטחון שלי קיבל מכה חזקה, אני מרגיש ויודע שאני לא אותו אדם שהייתי.
איך אפשר להשתקם ולא לתת לפרידה להשפיע על הביטחון העצמי שלי מול נשים בעתיד ?
אני לא רואה איך אחזור להאמין בעצמי מול זוגיות חדשה
בשנים הקודמות תמיד עשיתי את החגים לבד – בישולים, סידורים, תכנון לילדים.
עכשיו אני לבד אבל באמת.
יש לי משפחה וחברים, אני יכולה לבקש שיבואו לעזור, לשבת איתי.
אבל יש בי קול שאומר 'תתמודדי לבד את כבר לא חלק ממשפחה'.
האם לבקש עזרה? איך בכלל מבקשים עזרה בלי להרגיש נזקקת?
ארגיש כאילו לקחו ממני את העצמאות..
עשיתי את הצעד הראשון והגשתי בקשה ליישוב סכסוך, אחרי לא מעט ניסיונות לשקם שלא צלחו.
מצד אחד, זה מרגיש כמו ההחלטה הנכונה, אבל מצד שני, זה מפחיד ומבלבל, במיוחד כשיש שני ילדים קטנים.
איך ממשיכים מכאן ? איך מתמודדים עם כל החששות והרגשות המורכבים שבאים עם ההחלטה הזאת ?
אני במצב מורכב עם האקס שלי, אנחנו בנתק מוחלט והוא לא מגיב אפילו להודעות בסיסיות שקשורות לילדים.
הבן הגדול שלי (בן 6) חוזר לפעמים עם אמירות קשות, שאבא שלו אומר לו עליי דברים מכאיבים כמו לא אחראית, אמא רעה ואפילו מספרים לו דברים לא נכונים עליי. הם אומרים לו לא לאהוב אותי, ומנסים לזרוע בינינו קרע.
פניתי לעובדת סוציאלית, אבל לא הרגשתי שיש שינוי או התערבות מצידה.
אני מפחדת לאבד את החיבור עם הילדים שלי ולפגוע בקשר האוהב שאני מנסה לשמר איתם.
איך מתמודדים ואילו צעדים יעזרו לי להגן על הילדים ולשמור על החיבור אליהם ?
אנחנו עדיין בלי הסכם רשמי. הכול בעל-פה.
אבל עכשיו החגים מתקרבים, וכל אחד מושך לכיוון שלו והוא אומר שהילדים צריכים להיות אצלו בערב חג כי 'כך היה בשנה שעברה'.
אני לא מרגישה שיש לי כלים להתמודד עם זה.
האם יש דרך חוקית או מגשרת להסדיר את ענייני החגים כשאין עדיין הסכם חתום?
במהלך תקופת המלחמה אני עובדת בעבודה חיונית (בבית חולים) ויש לי משמורת מלאה על הילדים. בזמן שהם בבית ואין מסגרות, הגרוש מסרב לקחת חלק בטיפול בהם ואני נשארת חסרת אונים.
– מה החוק אומר במצב כזה?
– האם יש תקנות שמחייבות את ההורה השני לקחת אחריות בימי חירום?
– איך הייתן מתמודדות עם סיטואציה כזו?
אשמח לשמוע עצות, סיפורים דומים וכל פיסת מידע שיכולה לעזור.
הילדים יהיו איתי השנה בערב חג.
אני יכולה להכין ארוחה קטנה רק לנו, אבל אני גם שוקלת להזמין את אחותי עם המשפחה שלה, או אולי חברים שגם גרושים.
מצד אחד, לא רוצה להרגיש לבד.
מצד שני, לא רוצה להפוך את החג למסיבת רחמים.
מה עדיף לילדים – אינטימיות משפחתית או חג 'גדול' ומלא יותר?
בחרתי להתגרש כי כבר לא הייתה אהבה, כי נשברתי מבפנים בזוגיות שכיבתה אותי. עזבתי את הבית בלית ברירה.
היום אני גר קרוב, והילדים איתי חצי מהזמן.
אבל קשה להם, מאוד. היום הבן שלי בכה ואמר שהוא לא רוצה הורים גרושים, הוא רק רוצה את שני ההורים שלו יחד.
הוא לא מבין למה זה קרה לו ואני לא מצליח להסביר מבלי להישבר בעצמי.
אני יודע שלא יכולתי להישאר במקום ההוא, אבל הלב שלי נשרף על מה שזה עשה להם.
הכאב על המשפחה שהתפרקה חי בי כל יום.
איך חיים עם זה?
הורי, בני 75+, החליטו להיפרד ולעבור להתגורר בנפרד.
אין להם נכסים משותפים, אך קיים חשבון בנק משותף וכן הסכם ממון שנחתם בשנים האחרונות בעקבות פערים כלכליים והלוואות.
כרגע הם לא ממהרים לבצע גירושין פורמליים כי לא יודעים מה ההשלכות שיביאו איתם ובפגיעה בכל אחד מהם.
המטרה היא לקבל תמונה מדויקת של ההשלכות והמשמעויות הכלכליות של גירושין בגיל הפנסיה לטובת קבלת החלטה מושכלת.
תודה מראש למי שיכול לשפוך אור.
לצערי לא הכנסתי להסכם הגירושין סעיף שמתייחס לגיוס למילואים.
הילד במשמורת משותפת, אבל בפועל כשאבא שלו מתגייס הוא איתי כמעט כל הזמן, בלי הסדרה או פיצוי.
האם מישהי הכניסה להסכם הגירושין סעיף שמתייחס למצבים כמו גיוס למילואים או מצב חירום?
במידה ולא איך התמודדתן עם זה בפועל, ניסיתן לעדכן את ההסכם לאחר מכן?
אשמח ללמוד מניסיונכן או לקבל רעיונות לפתרונות.
היום עזבתי את הבית שבנינו יחד.
הכל מרגיש פתאום צפוף, קטן, זמני – אחרי הבית שהכיל אותנו.
הילדים לא רוצים לעבור, ואני מרגישה שאני שוב פעם שוברת להם משהו.
זה מרגיש כמו אובדן קטן.
איך קמים מהשבר הזה? איך ממשיכים מכאן עבורם וגם בשבילי?
עברנו שנה של נסטינג, ועכשיו סוף סוף מצאתי לעצמי בית קטן ומקסים במושב קרוב.
אני מתרגשת מהמחשבה על הפינה הפרטית שלי, אבל יחד עם השמחה מגיעות גם נקיפות מצפון.
האם מותר לי לשמוח על הצעד הזה, כשאני יודעת שהילדים יצטרכו להתרגל לשני בתים ?
האם מותר לי להרגיש טוב עם זה, למרות כל ההוצאות הנוספות ?
האם מותר לי לשמוח, למרות שהדרך שלי שונה מה"נורמלי" שתמיד רציתי ליצור ?
אשמח לשמוע ממי שעברו את התהליך הזה, איך מתמודדים עם הרגשות המורכבים שבאים עם החופש החדש?
לפעמים זה מרגיש כאילו סוף העולם הגיע.
אני סגור בממ"ד עם הילדה מאז יום שישי, והגרושה שלי מטיילת בחופים, מצטלמת ומשוויצה ברשתות החברתיות, היא נראית שמחה ומאושרת.
ואני מתמודד עם הצפה של הודעות וסקרנות סביב הסיפור שלנו.
15 שנות זוגיות שהסתיימו, ואני לבד עם דיכאון, פחדים, חרדות, ריקנות ובדידות.
אני מנסה לתפקד בשביל הילדה שלי, לשים מסכה מול העולם אבל בפנים נשבר.
מרגיש שיש מניפולציה באוויר, וזה כואב.
לפעמים הילד שלי חוזר עם משפטים שממש לא ממנו, אני מכיר אותו כל כך טוב.
מה עושים כשהילד חוזר עם מסרים שמסכסכים בינינו ?
אני לא רוצה להכניס את הילד לקו האש אבל איך מתמודדים בלי להכניס אותו ?