החגים תמיד היו טעונים אצלי.
גם כשהיינו ביחד, כל חג היה מלחמת עולם על מי הולכים, כמה זמן, איפה ישנים.
ועכשיו? הכל נפער מחדש.
הריח של התבשילים, השירים, אפילו הצלחות, מחזירים אותי לריבים.
אני מנסה לבנות שגרה חדשה, אבל החגים מפעילים לי כל כפתור.
איך מצליחים לשבור את ההרגלים הכואבים, מבלי לנתק את כל מה שהיה?

איך מתמודדים עם הגעגוע לילדים בימים שהם לא אצלי ?
כשאני חוזר לבית ריק, הלב מתכווץ.
יש רגעים שאני לא יודע מה לעשות עם עצמי.
אשמח להבין איך להתמודד עם השקט הזה.

אצלי יש כללים ברורים ואצלה הכול זורם.
בעקבות זאת הילדים מתחילים לשחק בינינו.
איך משמרים קו חינוכי בלי להיכנס לעימותים ?

על הנכס המשותף שלנו יש משכנתא ואני רוצה לדעת מה עליי לעשות כדי שאוכל להעביר אותו על שמי ? תודה לעוזרים

אני מגדלת את שלושת הילדים לבד.
מאז שנפרדנו, אני בקושי סוגרת את החודש.
החגים מביאים איתם רצון לתת – בגדים חגיגיים, ארוחה כמו שהיו רגילים אליה, אפילו רק סידור פרחים לשולחן…
אבל כשאני רואה את הסל הקניות בסופר, אני מרגישה שאני נחנקת.
האם חובה 'לעמוד בסטנדרט' של החג?
איך מנהלים תקופת חגים בלי להתמוטט כלכלית?

עשיתי את הצעד הראשון והגשתי בקשה ליישוב סכסוך, אחרי לא מעט ניסיונות לשקם שלא צלחו.

מצד אחד, זה מרגיש כמו ההחלטה הנכונה, אבל מצד שני, זה מפחיד ומבלבל, במיוחד כשיש שני ילדים קטנים.

איך ממשיכים מכאן ? איך מתמודדים עם כל החששות והרגשות המורכבים שבאים עם ההחלטה הזאת ?

אני מרגישה שאני רוצה להתחיל לחזור לעצמי אבל האמת היא שאני כבר לא בטוחה מי אני בכלל.
מרגישה חלשה, רועדת, תלויה באחרים.
איפה מתחילים לבנות עמוד שדרה מחדש?
איך חוזרים לעמוד על הרגליים רגשית, נפשית, פנימית?

אם מישהי הייתה שם, אשמח לשמוע איך עשיתן את הצעד הראשון.

הפער בינינו בהכנסות משמעותי, ועדיין מדברים על חלוקה שווה.
אני משתכר פחות ממנה..
האם זה אומר שאשלם פחות או יותר מזונות ?
איך זה עובד באמת מבחינת החוק והפרקטיקה ?

בשנים הקודמות תמיד עשיתי את החגים לבד – בישולים, סידורים, תכנון לילדים.
עכשיו אני לבד אבל באמת.
יש לי משפחה וחברים, אני יכולה לבקש שיבואו לעזור, לשבת איתי.
אבל יש בי קול שאומר 'תתמודדי לבד את כבר לא חלק ממשפחה'.
האם לבקש עזרה? איך בכלל מבקשים עזרה בלי להרגיש נזקקת?
ארגיש כאילו לקחו ממני את העצמאות..

הוזמנתי לארוחת חג עם המשפחה המורחבת.
זה כולל גם דודים, בני דודים, אנשים שלא ראיתי שנים.
כמעט בטוח שישאלו 'מה שלום בעלך?', 'אתם לא באים ביחד?' או גרוע מזה, 'מה קרה?'.
אני לא יודעת אם להכין תשובה, לשקר, להתבדח או להגיד 'אני לא מדברת על זה'.
איך מתמודדים עם שאלות פולשניות בערב ראש השנה?
יותר מאשמח לקבל טיפים פרקטיים 🙂

האם כדאי להכניס הדרכת הורים כחלק מתהליך הגירושין ?

עברנו שנה של נסטינג, ועכשיו סוף סוף מצאתי לעצמי בית קטן ומקסים במושב קרוב.
אני מתרגשת מהמחשבה על הפינה הפרטית שלי, אבל יחד עם השמחה מגיעות גם נקיפות מצפון.

האם מותר לי לשמוח על הצעד הזה, כשאני יודעת שהילדים יצטרכו להתרגל לשני בתים ?
האם מותר לי להרגיש טוב עם זה, למרות כל ההוצאות הנוספות ?
האם מותר לי לשמוח, למרות שהדרך שלי שונה מה"נורמלי" שתמיד רציתי ליצור ?

אשמח לשמוע ממי שעברו את התהליך הזה, איך מתמודדים עם הרגשות המורכבים שבאים עם החופש החדש?

הילדים יהיו איתי השנה בערב חג.
אני יכולה להכין ארוחה קטנה רק לנו, אבל אני גם שוקלת להזמין את אחותי עם המשפחה שלה, או אולי חברים שגם גרושים.
מצד אחד, לא רוצה להרגיש לבד.
מצד שני, לא רוצה להפוך את החג למסיבת רחמים.
מה עדיף לילדים – אינטימיות משפחתית או חג 'גדול' ומלא יותר?

הוא חוגג עם הילדים בחג, ואני שולחת איתם בגדים חדשים, מתנות לסבים וסבתות מהצד שלו, ומאכלים שהם אוהבים.
ואז, כשאני איתם, אני עושה הכול שוב אבל אין תיאום.
אני מרגישה כמו כספומט בלי גבול.
האם יש דרך לקבוע עקרונות לתיאום כלכלי לחגים? או שאני פשוט צריכה 'לבלוע את הצפרדע' כי זה חלק מהגירושים?
אשמח לטיפים וחוות דעת 🙂

לצערי לא הכנסתי להסכם הגירושין סעיף שמתייחס לגיוס למילואים.
הילד במשמורת משותפת, אבל בפועל כשאבא שלו מתגייס הוא איתי כמעט כל הזמן, בלי הסדרה או פיצוי.
האם מישהי הכניסה להסכם הגירושין סעיף שמתייחס למצבים כמו גיוס למילואים או מצב חירום?
במידה ולא איך התמודדתן עם זה בפועל, ניסיתן לעדכן את ההסכם לאחר מכן?

אשמח ללמוד מניסיונכן או לקבל רעיונות לפתרונות.

אני לא מצליחה להרגיש כלפיו שום דבר חוץ משנאה.
וזה כל כך כואב.
אני מרגישה שכמעט לא נשאר בי כלום!
אין כוח, אין תקווה, אין חשק להיות חזקה.
אני רק רוצה להיעלם, לנוח, לנשום.

אני לא מראה רגשות בדרך כלל, אבל בפנים אני מרוסק.
תמיד חינכו אותי ש"גבר לא בוכה" אבל עכשיו הלב שבור, והכאב לא נותן מנוחה.
איך לומדים לדבר על זה בלי להרגיש חלש ?
איך פותחים את זה מול מישהו בלי להרגיש שוויתרתי על עצמי ?

לפעמים זה מרגיש כאילו סוף העולם הגיע.
אני סגור בממ"ד עם הילדה מאז יום שישי, והגרושה שלי מטיילת בחופים, מצטלמת ומשוויצה ברשתות החברתיות, היא נראית שמחה ומאושרת.

ואני מתמודד עם הצפה של הודעות וסקרנות סביב הסיפור שלנו.
15 שנות זוגיות שהסתיימו, ואני לבד עם דיכאון, פחדים, חרדות, ריקנות ובדידות.
אני מנסה לתפקד בשביל הילדה שלי, לשים מסכה מול העולם אבל בפנים נשבר.

הגענו להסכמה שזה 'הוגן'- חוגגים ראש השנה ברוטציה, שנה הוא, שנה אני.
אבל רק המחשבה על להגיד לילדים שהם לא יהיו איתי בראש השנה עושה לי צמרמורת.
איך אומרים את זה לילדים בלי לגרום להם להרגיש שהם צריכים לבחור צד?
איך מעבירים את המסר בלי לפגוע?
אשמח לטיפים, תודה לכם!

אנחנו עדיין בלי הסכם רשמי. הכול בעל-פה.
אבל עכשיו החגים מתקרבים, וכל אחד מושך לכיוון שלו והוא אומר שהילדים צריכים להיות אצלו בערב חג כי 'כך היה בשנה שעברה'.
אני לא מרגישה שיש לי כלים להתמודד עם זה.
האם יש דרך חוקית או מגשרת להסדיר את ענייני החגים כשאין עדיין הסכם חתום?

אני שומעת שהאקס שלי קנה לבת שלי אייפון חדש 'לכבוד החג'.
זה קורה שוב ושוב, כל פעם שהוא איתם, הוא מביא מתנות, טיולים, מסעדות.
אני לא מתחרה בו, אבל לפעמים הילדים חוזרים אליי עם מבט מאוכזב.
איך מתמודדים עם מצב שבו ההורה השני 'קונה אהבה' בתקופות רגישות?

הביטחון שלי קיבל מכה חזקה, אני מרגיש ויודע שאני לא אותו אדם שהייתי.
איך אפשר להשתקם ולא לתת לפרידה להשפיע על הביטחון העצמי שלי מול נשים בעתיד ?
אני לא רואה איך אחזור להאמין בעצמי מול זוגיות חדשה

מה עושים כשהילד מסרב לדבר עם אחד ההורים?

איך לעזור לילדים לשרוד את תקופת הגירושין ולמזער את הנזקים?