אני לא מראה רגשות בדרך כלל, אבל בפנים אני מרוסק.
תמיד חינכו אותי ש"גבר לא בוכה" אבל עכשיו הלב שבור, והכאב לא נותן מנוחה.
איך לומדים לדבר על זה בלי להרגיש חלש ?
איך פותחים את זה מול מישהו בלי להרגיש שוויתרתי על עצמי ?

היום עזבתי את הבית שבנינו יחד.
הכל מרגיש פתאום צפוף, קטן, זמני – אחרי הבית שהכיל אותנו.
הילדים לא רוצים לעבור, ואני מרגישה שאני שוב פעם שוברת להם משהו.
זה מרגיש כמו אובדן קטן.

איך קמים מהשבר הזה? איך ממשיכים מכאן עבורם וגם בשבילי?

הגענו להסכמה שזה 'הוגן'- חוגגים ראש השנה ברוטציה, שנה הוא, שנה אני.
אבל רק המחשבה על להגיד לילדים שהם לא יהיו איתי בראש השנה עושה לי צמרמורת.
איך אומרים את זה לילדים בלי לגרום להם להרגיש שהם צריכים לבחור צד?
איך מעבירים את המסר בלי לפגוע?
אשמח לטיפים, תודה לכם!

אני בתחילת תהליך גישור, יש אווירה טובה בינינו, אבל אני לא רוצה לפספס משהו חשוב. מרגיש שיש מיליון סעיפים, ואני לא מבין חצי מהם.
מה חשוב לכלול בהסכם כדי להגן עליי ועל הילדים ? על מה מומלץ לשים לב במיוחד ?

אני מפחד לאהוב שוב.
האם זה טבעי ? עובר מתישהו ?
הפחד להיפגע שוב משתק אותי, מרגיש שנסגרתי רגשית.

האם כדאי להכניס הדרכת הורים כחלק מתהליך הגירושין ?

הכל משתנה סביבי, הבית, השגרה, אפילו המעגל החברתי.
יש רגעים שאני מצליח להחזיק מעמד ויש ימים שהכל מתמוטט.
איך שומרים על יציבות נפשית כשמרגישים שהעולם מתהפך?

לצערי לא הכנסתי להסכם הגירושין סעיף שמתייחס לגיוס למילואים.
הילד במשמורת משותפת, אבל בפועל כשאבא שלו מתגייס הוא איתי כמעט כל הזמן, בלי הסדרה או פיצוי.
האם מישהי הכניסה להסכם הגירושין סעיף שמתייחס למצבים כמו גיוס למילואים או מצב חירום?
במידה ולא איך התמודדתן עם זה בפועל, ניסיתן לעדכן את ההסכם לאחר מכן?

אשמח ללמוד מניסיונכן או לקבל רעיונות לפתרונות.

הבן שלי בן 7, ובגלל שהשנה הוא לא איתי בערב חג, אלא עם אמא שלו, כבר התחלתי "לפצות" אותו מראש:
טיול מיוחד ביום למחרת, מתנה קטנה, וגם הבטחתי לו לבחור קינוח ליום השני.
אבל בפנים… משהו בי מרגיש שאני מנסה לקנות את האהבה שלו מחדש.
ואולי הוא בכלל לא מרגיש צורך בפיצוי, אלא אני?
איך יודעים מתי זה פינוק חיובי, ומתי אני פשוט מכסה על תחושת אשמה?
אשמח להכוונה, תודה לעוזרים ולעוזרות.

מרגיש שיש מניפולציה באוויר, וזה כואב.
לפעמים הילד שלי חוזר עם משפטים שממש לא ממנו, אני מכיר אותו כל כך טוב.
מה עושים כשהילד חוזר עם מסרים שמסכסכים בינינו ?
אני לא רוצה להכניס את הילד לקו האש אבל איך מתמודדים בלי להכניס אותו ?

הוא חוגג עם הילדים בחג, ואני שולחת איתם בגדים חדשים, מתנות לסבים וסבתות מהצד שלו, ומאכלים שהם אוהבים.
ואז, כשאני איתם, אני עושה הכול שוב אבל אין תיאום.
אני מרגישה כמו כספומט בלי גבול.
האם יש דרך לקבוע עקרונות לתיאום כלכלי לחגים? או שאני פשוט צריכה 'לבלוע את הצפרדע' כי זה חלק מהגירושים?
אשמח לטיפים וחוות דעת 🙂

אני במצב מורכב עם האקס שלי, אנחנו בנתק מוחלט והוא לא מגיב אפילו להודעות בסיסיות שקשורות לילדים.
הבן הגדול שלי (בן 6) חוזר לפעמים עם אמירות קשות, שאבא שלו אומר לו עליי דברים מכאיבים כמו לא אחראית, אמא רעה ואפילו מספרים לו דברים לא נכונים עליי. הם אומרים לו לא לאהוב אותי, ומנסים לזרוע בינינו קרע.
פניתי לעובדת סוציאלית, אבל לא הרגשתי שיש שינוי או התערבות מצידה.
אני מפחדת לאבד את החיבור עם הילדים שלי ולפגוע בקשר האוהב שאני מנסה לשמר איתם.

איך מתמודדים ואילו צעדים יעזרו לי להגן על הילדים ולשמור על החיבור אליהם ?

האם בחלוקת הפנסיות והמוצרים הפנסיוניים בגירושין משלמים מס ?

בשנים הקודמות תמיד עשיתי את החגים לבד – בישולים, סידורים, תכנון לילדים.
עכשיו אני לבד אבל באמת.
יש לי משפחה וחברים, אני יכולה לבקש שיבואו לעזור, לשבת איתי.
אבל יש בי קול שאומר 'תתמודדי לבד את כבר לא חלק ממשפחה'.
האם לבקש עזרה? איך בכלל מבקשים עזרה בלי להרגיש נזקקת?
ארגיש כאילו לקחו ממני את העצמאות..

אני מגדלת את שלושת הילדים לבד.
מאז שנפרדנו, אני בקושי סוגרת את החודש.
החגים מביאים איתם רצון לתת – בגדים חגיגיים, ארוחה כמו שהיו רגילים אליה, אפילו רק סידור פרחים לשולחן…
אבל כשאני רואה את הסל הקניות בסופר, אני מרגישה שאני נחנקת.
האם חובה 'לעמוד בסטנדרט' של החג?
איך מנהלים תקופת חגים בלי להתמוטט כלכלית?

הוזמנתי לארוחת חג עם המשפחה המורחבת.
זה כולל גם דודים, בני דודים, אנשים שלא ראיתי שנים.
כמעט בטוח שישאלו 'מה שלום בעלך?', 'אתם לא באים ביחד?' או גרוע מזה, 'מה קרה?'.
אני לא יודעת אם להכין תשובה, לשקר, להתבדח או להגיד 'אני לא מדברת על זה'.
איך מתמודדים עם שאלות פולשניות בערב ראש השנה?
יותר מאשמח לקבל טיפים פרקטיים 🙂

עשיתי את הצעד הראשון והגשתי בקשה ליישוב סכסוך, אחרי לא מעט ניסיונות לשקם שלא צלחו.

מצד אחד, זה מרגיש כמו ההחלטה הנכונה, אבל מצד שני, זה מפחיד ומבלבל, במיוחד כשיש שני ילדים קטנים.

איך ממשיכים מכאן ? איך מתמודדים עם כל החששות והרגשות המורכבים שבאים עם ההחלטה הזאת ?

הבת שלי בוכה כמעט כל פעם אחרי שהיא חוזרת ממנו.
זה שובר אותי ומדיר שינה מעיניי. אני מרגישה שאני אמא לא מספיק טובה.
איך מתמודדים עם זה?

אנחנו בדרך למשמורת משותפת, ויש לנו כוונות טובות להצליח בשיתוף ההורות.
אבל אני שומע דעות שונות לגבי המשמעות האמיתית של משמורת משותפת, מבחינה משפטית וכלכלית.
מה בעצם כוללת המשמורת המשותפת ? איך זה משפיע על תשלומי המזונות ועל החלוקה של האחריות היומיומית ?
אשמח לשמוע מניסיונכם ולברר מה חשוב לדעת מראש.

יש טעם להיכנס לגישור בגירושין כשבן הזוג עקשן ?

אני בתחילתו של תהליך פרידה, שמתקיים כרגע ברוח טובה ובכוונה ללכת לגישור.
אנחנו הורים לשני ילדים צעירים, והכיוון הוא משמורת משותפת. מתכננים למכור את הדירה וכל אחד לשכור לעצמו דירה משלו.
יש בינינו פערי הכנסה, ואני מתחילה להבין שיש המון דברים שצריך לשים לב אליהם בהסכם, חלקם כנראה בכלל לא עלו לי לראש.
אשמח מאוד לשמוע מכם, ממה חשוב לא להתעלם ? אילו סעיפים או נקודות כדאי לבדוק היטב ?
תודה מראש על כל עצה מניסיון אישי

אם אנחנו מגיעים להסכם מזונות ומדור דרך מגשר, האם הפרוד יוכל בעתיד לפתוח את ההסכם בבית הדין הרבני ולבקש שינוי בגובה המזונות או המדור?
אני יודעת שאם ההסכם היה נחתם בבית הדין, ניתן לפתוח אותו במקרים של שינוי נסיבות מהותי, אבל האם זה נכון גם להסכם שנחתם דרך מגשר ?

ובמידה שכן, האם השינוי יתאפשר רק בבית הדין הרבני, או שגם בבית המשפט לענייני משפחה?
חשוב לי להבין את ההשלכות לפני שאנחנו חותמים.

החלטנו להתקדם לגירושים, ויש כבר תאריך לקבלת הגט. הבנתי שזה ארוע לא קל. איך מתכוננים ליום הזה?

אני מרגיש ש"הפסדתי" את תפקיד ההורה המרכזי.
איך משקמים את הקשר עם הילדים אחרי גירושים ? איך בונים את האמון מחדש ?
הקשר התרופף, בעיקר עם המתבגר, אני מרגיש פחות רלוונטי בחיים שלו.