פורום "מעגלים של תמיכה" הוא המקום להתייעץ, לשתף ולקבל תמיכה בנושאי גירושין.
הצטרפו לקהילה תומכת של אנשים בתהליך ופרסמו שאלות ודיונים בנושא.
אנחנו כאן לעזור לכל מי שעובר או חווה את התהליך כמשפחה אחת גדולה.
הורי, בני 75+, החליטו להיפרד ולעבור להתגורר בנפרד.
אין להם נכסים משותפים, אך קיים חשבון בנק משותף וכן הסכם ממון שנחתם בשנים האחרונות בעקבות פערים כלכליים והלוואות.
כרגע הם לא ממהרים לבצע גירושין פורמליים כי לא יודעים מה ההשלכות שיביאו איתם ובפגיעה בכל אחד מהם.
המטרה היא לקבל תמונה מדויקת של ההשלכות והמשמעויות הכלכליות של גירושין בגיל הפנסיה לטובת קבלת החלטה מושכלת.
תודה מראש למי שיכול לשפוך אור.
התגרשתי לפני כמה שנים, אבל גם היום אני מוצאת את עצמי נאבקת מול האקס שלי על דברים בסיסיים כמו טיפולים רפואיים ורגשיים לילד שלנו.
כל צעד דורש מאבק, וכל אישור למסגרת הופך לסיוט.
אני מרגישה שאני לא יכולה להמשיך ככה, ושוקלת את האפשרות לקבל אפוטרופסות שתאפשר לי לדאוג לרווחת הילד בצורה חופשית יותר.
האם יש כאן הורים שהתמודדו עם מצב דומה ?
אני גם מחפשת המלצות לעורכת דין חזקה ומנוסה שמתמחה במצבים כאלה, ועדיף בתקציב שפוי.
אשמח לכל עצה ותובנה מניסיון אישי.
איך אפשר להתגרש בצורה מכבדת ונעימה, גם כשיש הרבה אמוציות ברקע ?
אני לא רוצה להיגרר למלחמות, אבל קשה לי עם ההשפלות וההצקות מצידו.
האם עדיף לקחת עורך דין משותף כדי לשמור על אווירה רגועה, או שלכל אחד עדיף שיהיה ייצוג נפרד ?
אני גם קצת חוששת להרגיש מרומה, כי הוא מבין טוב יותר בעניינים של חוזים וכספים, ואני פחות.
במהלך תקופת המלחמה אני עובדת בעבודה חיונית (בבית חולים) ויש לי משמורת מלאה על הילדים. בזמן שהם בבית ואין מסגרות, הגרוש מסרב לקחת חלק בטיפול בהם ואני נשארת חסרת אונים.
– מה החוק אומר במצב כזה?
– האם יש תקנות שמחייבות את ההורה השני לקחת אחריות בימי חירום?
– איך הייתן מתמודדות עם סיטואציה כזו?
אשמח לשמוע עצות, סיפורים דומים וכל פיסת מידע שיכולה לעזור.
עברנו שנה של נסטינג, ועכשיו סוף סוף מצאתי לעצמי בית קטן ומקסים במושב קרוב.
אני מתרגשת מהמחשבה על הפינה הפרטית שלי, אבל יחד עם השמחה מגיעות גם נקיפות מצפון.
האם מותר לי לשמוח על הצעד הזה, כשאני יודעת שהילדים יצטרכו להתרגל לשני בתים ?
האם מותר לי להרגיש טוב עם זה, למרות כל ההוצאות הנוספות ?
האם מותר לי לשמוח, למרות שהדרך שלי שונה מה"נורמלי" שתמיד רציתי ליצור ?
אשמח לשמוע ממי שעברו את התהליך הזה, איך מתמודדים עם הרגשות המורכבים שבאים עם החופש החדש?
עשיתי את הצעד הראשון והגשתי בקשה ליישוב סכסוך, אחרי לא מעט ניסיונות לשקם שלא צלחו.
מצד אחד, זה מרגיש כמו ההחלטה הנכונה, אבל מצד שני, זה מפחיד ומבלבל, במיוחד כשיש שני ילדים קטנים.
איך ממשיכים מכאן ? איך מתמודדים עם כל החששות והרגשות המורכבים שבאים עם ההחלטה הזאת ?
החגים תמיד היו טעונים אצלי.
גם כשהיינו ביחד, כל חג היה מלחמת עולם על מי הולכים, כמה זמן, איפה ישנים.
ועכשיו? הכל נפער מחדש.
הריח של התבשילים, השירים, אפילו הצלחות, מחזירים אותי לריבים.
אני מנסה לבנות שגרה חדשה, אבל החגים מפעילים לי כל כפתור.
איך מצליחים לשבור את ההרגלים הכואבים, מבלי לנתק את כל מה שהיה?
אנחנו בדרך למשמורת משותפת, ויש לנו כוונות טובות להצליח בשיתוף ההורות.
אבל אני שומע דעות שונות לגבי המשמעות האמיתית של משמורת משותפת, מבחינה משפטית וכלכלית.
מה בעצם כוללת המשמורת המשותפת ? איך זה משפיע על תשלומי המזונות ועל החלוקה של האחריות היומיומית ?
אשמח לשמוע מניסיונכם ולברר מה חשוב לדעת מראש.
הבן שלי בן 7, ובגלל שהשנה הוא לא איתי בערב חג, אלא עם אמא שלו, כבר התחלתי "לפצות" אותו מראש:
טיול מיוחד ביום למחרת, מתנה קטנה, וגם הבטחתי לו לבחור קינוח ליום השני.
אבל בפנים… משהו בי מרגיש שאני מנסה לקנות את האהבה שלו מחדש.
ואולי הוא בכלל לא מרגיש צורך בפיצוי, אלא אני?
איך יודעים מתי זה פינוק חיובי, ומתי אני פשוט מכסה על תחושת אשמה?
אשמח להכוונה, תודה לעוזרים ולעוזרות.
המשפחה שלי תומכת בי, אבל גם שופטת אותי.
אמא שלי אומרת ש'ככה זה כשמתגרשים', שאקבל את זה כמו גדולה.
אבא שלי שותק, והאחים שלי פשוט לא שואלים כלום.
אני מרגישה לא שייכת ליד השולחן.
כאילו אני 'הגירושין' ולא הבת, האחות, האמא.
איך מדברים עם משפחה על התחושות האלה, מבלי להרגיש קטנה או מתלוננת?
אני גרושה, והילדים גרים לסירוגין איתי ועם אביהם, כשכל אחד מאיתנו גר בעיר אחרת. בתקופת המורכבת הזו, כשיש מגבלות ביטחוניות, מעבר בין ערים נהיה מאתגר ולא תמיד אפשרי.
רציתי לשאול איך מתמודדים עם זה?
האם יש חוקים או הנחיות שעוזרים להורים לשמור על טובת הילד במצב כזה?
איך אני יכולה לדעת מה מותר, מה אפשרי ומה נכון לעשות?
תודה לעוזרים ולעוזרות.
לפעמים זה מרגיש כאילו סוף העולם הגיע.
אני סגור בממ"ד עם הילדה מאז יום שישי, והגרושה שלי מטיילת בחופים, מצטלמת ומשוויצה ברשתות החברתיות, היא נראית שמחה ומאושרת.
ואני מתמודד עם הצפה של הודעות וסקרנות סביב הסיפור שלנו.
15 שנות זוגיות שהסתיימו, ואני לבד עם דיכאון, פחדים, חרדות, ריקנות ובדידות.
אני מנסה לתפקד בשביל הילדה שלי, לשים מסכה מול העולם אבל בפנים נשבר.
אני מרגיש ש"הפסדתי" את תפקיד ההורה המרכזי.
איך משקמים את הקשר עם הילדים אחרי גירושים ? איך בונים את האמון מחדש ?
הקשר התרופף, בעיקר עם המתבגר, אני מרגיש פחות רלוונטי בחיים שלו.
אני בת 40, לא עבדתי עשר שנים.
לבד עם שלושה ילדים, שכר דירה על הראש ואין לי מושג מאיפה מתחילים.
איך מארגנים את החיים הכלכליים כשאין מאיפה להתחיל?
ואיך בכלל פונים לעורך דין כשאין תקציב לזה?
אם מישהי עברה תהליך דומה אשמח לשמוע איך התחלתן.
היום עזבתי את הבית שבנינו יחד.
הכל מרגיש פתאום צפוף, קטן, זמני – אחרי הבית שהכיל אותנו.
הילדים לא רוצים לעבור, ואני מרגישה שאני שוב פעם שוברת להם משהו.
זה מרגיש כמו אובדן קטן.
איך קמים מהשבר הזה? איך ממשיכים מכאן עבורם וגם בשבילי?
ברוכים הבאים ל"מעגלים של תמיכה" – הבית החם והתומך לכל מי שמתמודד עם תהליך גירושין.
הפורום שלנו נועד להיות מרחב בטוח ופתוח בו תוכלו למצוא אוזן קשבת, לקבל תמיכה רגשית ולחלוק את החוויות האישיות שלכם עם אחרים הנמצאים במסע דומה.
בין אם אתם בתחילת התהליך, בעיצומו או לאחר סיומו, כאן תוכלו לשאול שאלות ולקבל מענה מקהילה מבינה ומכילה, כולל עצות מועילות מבעלי מקצוע בתחומים הרלוונטיים.
אנו מאמינים בכוחה של קהילה לתמוך ולחזק, ולכן יצרנו את הפורום הזה כדי לאפשר לכם להתמודד עם השינויים והאתגרים של הגירושין כשאתם מוקפים באנשים שמבינים אתכם. הצטרפו עוד היום לדיונים, שתפו את התובנות שלכם והיו חלק ממעגל תמיכה משמעותי שיכול לעשות את ההבדל.
