אני לא מצליחה להרגיש כלפיו שום דבר חוץ משנאה.
וזה כל כך כואב.
אני מרגישה שכמעט לא נשאר בי כלום!
אין כוח, אין תקווה, אין חשק להיות חזקה.
אני רק רוצה להיעלם, לנוח, לנשום.
מתמודדים עם גירושין כשיש ילדים בתמונה?
זה מורכב, זה כואב, אבל אתם לא לבד.
כאן תוכלו לשתף, לשאול, להתייעץ ולקבל תמיכה מהלב.
🧡 כי גם כשנפרדים, ההורות נשארת.
עברנו שנה של נסטינג, ועכשיו סוף סוף מצאתי לעצמי בית קטן ומקסים במושב קרוב.
אני מתרגשת מהמחשבה על הפינה הפרטית שלי, אבל יחד עם השמחה מגיעות גם נקיפות מצפון.
האם מותר לי לשמוח על הצעד הזה, כשאני יודעת שהילדים יצטרכו להתרגל לשני בתים ?
האם מותר לי להרגיש טוב עם זה, למרות כל ההוצאות הנוספות ?
האם מותר לי לשמוח, למרות שהדרך שלי שונה מה"נורמלי" שתמיד רציתי ליצור ?
אשמח לשמוע ממי שעברו את התהליך הזה, איך מתמודדים עם הרגשות המורכבים שבאים עם החופש החדש?
אני מגדלת את שלושת הילדים לבד.
מאז שנפרדנו, אני בקושי סוגרת את החודש.
החגים מביאים איתם רצון לתת – בגדים חגיגיים, ארוחה כמו שהיו רגילים אליה, אפילו רק סידור פרחים לשולחן…
אבל כשאני רואה את הסל הקניות בסופר, אני מרגישה שאני נחנקת.
האם חובה 'לעמוד בסטנדרט' של החג?
איך מנהלים תקופת חגים בלי להתמוטט כלכלית?
מרגיש שיש מניפולציה באוויר, וזה כואב.
לפעמים הילד שלי חוזר עם משפטים שממש לא ממנו, אני מכיר אותו כל כך טוב.
מה עושים כשהילד חוזר עם מסרים שמסכסכים בינינו ?
אני לא רוצה להכניס את הילד לקו האש אבל איך מתמודדים בלי להכניס אותו ?
אני מרגישה שאני רוצה להתחיל לחזור לעצמי אבל האמת היא שאני כבר לא בטוחה מי אני בכלל.
מרגישה חלשה, רועדת, תלויה באחרים.
איפה מתחילים לבנות עמוד שדרה מחדש?
איך חוזרים לעמוד על הרגליים רגשית, נפשית, פנימית?
אם מישהי הייתה שם, אשמח לשמוע איך עשיתן את הצעד הראשון.
היום עזבתי את הבית שבנינו יחד.
הכל מרגיש פתאום צפוף, קטן, זמני – אחרי הבית שהכיל אותנו.
הילדים לא רוצים לעבור, ואני מרגישה שאני שוב פעם שוברת להם משהו.
זה מרגיש כמו אובדן קטן.
איך קמים מהשבר הזה? איך ממשיכים מכאן עבורם וגם בשבילי?
הגענו להסכמה שזה 'הוגן'- חוגגים ראש השנה ברוטציה, שנה הוא, שנה אני.
אבל רק המחשבה על להגיד לילדים שהם לא יהיו איתי בראש השנה עושה לי צמרמורת.
איך אומרים את זה לילדים בלי לגרום להם להרגיש שהם צריכים לבחור צד?
איך מעבירים את המסר בלי לפגוע?
אשמח לטיפים, תודה לכם!
אני לא מראה רגשות בדרך כלל, אבל בפנים אני מרוסק.
תמיד חינכו אותי ש"גבר לא בוכה" אבל עכשיו הלב שבור, והכאב לא נותן מנוחה.
איך לומדים לדבר על זה בלי להרגיש חלש ?
איך פותחים את זה מול מישהו בלי להרגיש שוויתרתי על עצמי ?
אני בתהליך גירושים ויש לנו נכס משותף שאין עליו משכנתא.
הייתי מאוד רוצה שהנכס יישאר ברשותי, אבל כרגע אין לי כסף נזיל כדי לרכוש את חלקו.
האם קיימת אפשרות לקחת משכנתא על הנכס כדי שאוכל להעביר אותו על שמי?
נפרדנו בהסכמה, אחרי תהליך לא פשוט אבל מכבד. הסכמנו גם על זמני השהות, כולל חגים.
השנה, ערב ראש השנה לא אצלי. זאת פעם ראשונה מאז שהם נולדו שלא אכין להם בגדים חגיגיים, לא אארח, לא אגיש להם תפוח בדבש.
אני מרגישה שגנבו לי את המקום שלי כאמא.
הם כן יחזרו אליי למחרת, אבל הלב שלי כבר עכשיו מצטמק.
איך מצליחים לעבור את זה בלי שהלב יתפרק?
איך בונים משמעות לחג, גם כשלא חוגגים עם הילדים?
אני במצב מורכב עם האקס שלי, אנחנו בנתק מוחלט והוא לא מגיב אפילו להודעות בסיסיות שקשורות לילדים.
הבן הגדול שלי (בן 6) חוזר לפעמים עם אמירות קשות, שאבא שלו אומר לו עליי דברים מכאיבים כמו לא אחראית, אמא רעה ואפילו מספרים לו דברים לא נכונים עליי. הם אומרים לו לא לאהוב אותי, ומנסים לזרוע בינינו קרע.
פניתי לעובדת סוציאלית, אבל לא הרגשתי שיש שינוי או התערבות מצידה.
אני מפחדת לאבד את החיבור עם הילדים שלי ולפגוע בקשר האוהב שאני מנסה לשמר איתם.
איך מתמודדים ואילו צעדים יעזרו לי להגן על הילדים ולשמור על החיבור אליהם ?
היינו משפחה עם מסורת – תפוח בדבש בסבתא, שיר פתיחה קבוע, שיחות נפש.
מאז שנפרדנו, החג מרגיש כאילו איבד את הנשמה.
אני רוצה לבנות משהו חדש לעצמי ולילדים אבל אני לא יודע מאיפה מתחילים.
איך יוצרים טקס חגיגי חדש שלא ירגיש מאולץ או מלאכותי?