המשפחה שלי תומכת בי, אבל גם שופטת אותי.
אמא שלי אומרת ש'ככה זה כשמתגרשים', שאקבל את זה כמו גדולה.
אבא שלי שותק, והאחים שלי פשוט לא שואלים כלום.
אני מרגישה לא שייכת ליד השולחן.
כאילו אני 'הגירושין' ולא הבת, האחות, האמא.
איך מדברים עם משפחה על התחושות האלה, מבלי להרגיש קטנה או מתלוננת?

אני מפחד לאהוב שוב.
האם זה טבעי ? עובר מתישהו ?
הפחד להיפגע שוב משתק אותי, מרגיש שנסגרתי רגשית.

מה עושים כשהילד מסרב לדבר עם אחד ההורים?

עם עליית המדד, אני תוהה אם יש מקום לבקש גם העלאה במזונות.

איך עושים את זה בפועל, במיוחד כשאין יותר עו"ד או מגשר שמעורבים בתהליך ?

איך אפשר להתגרש בצורה מכבדת ונעימה, גם כשיש הרבה אמוציות ברקע ?
אני לא רוצה להיגרר למלחמות, אבל קשה לי עם ההשפלות וההצקות מצידו.
האם עדיף לקחת עורך דין משותף כדי לשמור על אווירה רגועה, או שלכל אחד עדיף שיהיה ייצוג נפרד ?
אני גם קצת חוששת להרגיש מרומה, כי הוא מבין טוב יותר בעניינים של חוזים וכספים, ואני פחות.

אני מרגיש ש"הפסדתי" את תפקיד ההורה המרכזי.
איך משקמים את הקשר עם הילדים אחרי גירושים ? איך בונים את האמון מחדש ?
הקשר התרופף, בעיקר עם המתבגר, אני מרגיש פחות רלוונטי בחיים שלו.

במהלך תקופת המלחמה אני עובדת בעבודה חיונית (בבית חולים) ויש לי משמורת מלאה על הילדים. בזמן שהם בבית ואין מסגרות, הגרוש מסרב לקחת חלק בטיפול בהם ואני נשארת חסרת אונים.
– מה החוק אומר במצב כזה?
– האם יש תקנות שמחייבות את ההורה השני לקחת אחריות בימי חירום?
– איך הייתן מתמודדות עם סיטואציה כזו?
אשמח לשמוע עצות, סיפורים דומים וכל פיסת מידע שיכולה לעזור.

הפער בינינו בהכנסות משמעותי, ועדיין מדברים על חלוקה שווה.
אני משתכר פחות ממנה..
האם זה אומר שאשלם פחות או יותר מזונות ?
איך זה עובד באמת מבחינת החוק והפרקטיקה ?

עשיתי את הצעד הראשון והגשתי בקשה ליישוב סכסוך, אחרי לא מעט ניסיונות לשקם שלא צלחו.

מצד אחד, זה מרגיש כמו ההחלטה הנכונה, אבל מצד שני, זה מפחיד ומבלבל, במיוחד כשיש שני ילדים קטנים.

איך ממשיכים מכאן ? איך מתמודדים עם כל החששות והרגשות המורכבים שבאים עם ההחלטה הזאת ?

יש טעם להיכנס לגישור בגירושין כשבן הזוג עקשן ?

איך ממשיכים לתפקד כשכל הגוף כואב והלב מרגיש מרוסק ?
איך קמים בבוקר, מדברים עם אנשים, מתפקדים בבית
כשכל תא בגוף מרגיש שבור ?
איך מוצאים את הכוחות, כשהנשמה מרגישה כל כך מפוררת ?

איך בונים יציבות כלכלית מחדש אחרי הגירושין ?

נפרדנו בהסכמה, אחרי תהליך לא פשוט אבל מכבד. הסכמנו גם על זמני השהות, כולל חגים.
השנה, ערב ראש השנה לא אצלי. זאת פעם ראשונה מאז שהם נולדו שלא אכין להם בגדים חגיגיים, לא אארח, לא אגיש להם תפוח בדבש.
אני מרגישה שגנבו לי את המקום שלי כאמא.
הם כן יחזרו אליי למחרת, אבל הלב שלי כבר עכשיו מצטמק.
איך מצליחים לעבור את זה בלי שהלב יתפרק?
איך בונים משמעות לחג, גם כשלא חוגגים עם הילדים?

הוזמנתי לארוחת חג עם המשפחה המורחבת.
זה כולל גם דודים, בני דודים, אנשים שלא ראיתי שנים.
כמעט בטוח שישאלו 'מה שלום בעלך?', 'אתם לא באים ביחד?' או גרוע מזה, 'מה קרה?'.
אני לא יודעת אם להכין תשובה, לשקר, להתבדח או להגיד 'אני לא מדברת על זה'.
איך מתמודדים עם שאלות פולשניות בערב ראש השנה?
יותר מאשמח לקבל טיפים פרקטיים 🙂

אני מרגישה שאני רוצה להתחיל לחזור לעצמי אבל האמת היא שאני כבר לא בטוחה מי אני בכלל.
מרגישה חלשה, רועדת, תלויה באחרים.
איפה מתחילים לבנות עמוד שדרה מחדש?
איך חוזרים לעמוד על הרגליים רגשית, נפשית, פנימית?

אם מישהי הייתה שם, אשמח לשמוע איך עשיתן את הצעד הראשון.

מה ההבדל בין הסכם ממון להסכם גירושין?

אני מגדלת את שלושת הילדים לבד.
מאז שנפרדנו, אני בקושי סוגרת את החודש.
החגים מביאים איתם רצון לתת – בגדים חגיגיים, ארוחה כמו שהיו רגילים אליה, אפילו רק סידור פרחים לשולחן…
אבל כשאני רואה את הסל הקניות בסופר, אני מרגישה שאני נחנקת.
האם חובה 'לעמוד בסטנדרט' של החג?
איך מנהלים תקופת חגים בלי להתמוטט כלכלית?

הורי, בני 75+, החליטו להיפרד ולעבור להתגורר בנפרד.
אין להם נכסים משותפים, אך קיים חשבון בנק משותף וכן הסכם ממון שנחתם בשנים האחרונות בעקבות פערים כלכליים והלוואות.
כרגע הם לא ממהרים לבצע גירושין פורמליים כי לא יודעים מה ההשלכות שיביאו איתם ובפגיעה בכל אחד מהם.

המטרה היא לקבל תמונה מדויקת של ההשלכות והמשמעויות הכלכליות של גירושין בגיל הפנסיה לטובת קבלת החלטה מושכלת.
תודה מראש למי שיכול לשפוך אור.

הבן שלי בן 7, ובגלל שהשנה הוא לא איתי בערב חג, אלא עם אמא שלו, כבר התחלתי "לפצות" אותו מראש:
טיול מיוחד ביום למחרת, מתנה קטנה, וגם הבטחתי לו לבחור קינוח ליום השני.
אבל בפנים… משהו בי מרגיש שאני מנסה לקנות את האהבה שלו מחדש.
ואולי הוא בכלל לא מרגיש צורך בפיצוי, אלא אני?
איך יודעים מתי זה פינוק חיובי, ומתי אני פשוט מכסה על תחושת אשמה?
אשמח להכוונה, תודה לעוזרים ולעוזרות.

אני לא מצליחה להרגיש כלפיו שום דבר חוץ משנאה.
וזה כל כך כואב.
אני מרגישה שכמעט לא נשאר בי כלום!
אין כוח, אין תקווה, אין חשק להיות חזקה.
אני רק רוצה להיעלם, לנוח, לנשום.

החלטנו להתקדם לגירושים, ויש כבר תאריך לקבלת הגט. הבנתי שזה ארוע לא קל. איך מתכוננים ליום הזה?

אנחנו בדרך למשמורת משותפת, ויש לנו כוונות טובות להצליח בשיתוף ההורות.
אבל אני שומע דעות שונות לגבי המשמעות האמיתית של משמורת משותפת, מבחינה משפטית וכלכלית.
מה בעצם כוללת המשמורת המשותפת ? איך זה משפיע על תשלומי המזונות ועל החלוקה של האחריות היומיומית ?
אשמח לשמוע מניסיונכם ולברר מה חשוב לדעת מראש.

אני בת 40, לא עבדתי עשר שנים.
לבד עם שלושה ילדים, שכר דירה על הראש ואין לי מושג מאיפה מתחילים.
איך מארגנים את החיים הכלכליים כשאין מאיפה להתחיל?
ואיך בכלל פונים לעורך דין כשאין תקציב לזה?

אם מישהי עברה תהליך דומה אשמח לשמוע איך התחלתן.

הגענו להסכמה שזה 'הוגן'- חוגגים ראש השנה ברוטציה, שנה הוא, שנה אני.
אבל רק המחשבה על להגיד לילדים שהם לא יהיו איתי בראש השנה עושה לי צמרמורת.
איך אומרים את זה לילדים בלי לגרום להם להרגיש שהם צריכים לבחור צד?
איך מעבירים את המסר בלי לפגוע?
אשמח לטיפים, תודה לכם!