השלכות רגשיות של גירושין על ילדים – כל פרידה היא שינוי משמעותי עבור ילדים
כאשר הורים נפרדים, קבוצת השייכות הראשונית – המשפחה – כפי שהילדים גדלו לתוכה (אפילו אם הם צעירים מאוד) משתנה באופן דרמטי.
לא מדובר רק בשינוי טכני כמו מקום מגורים נוסף לילדים, אלא בשינוי עמוק וזהותי: מהי משפחתי? לאן אני שייך? מה קבוע בחיים שלי? אולי כפי שההורים הפסיקו לאהוב אחד את השני.ה, הם עשויים להפסיק לאהוב אותי יום אחד?.
זהו גם שינוי ש"נוחת" עליהם מלמעלה, מבלי שהם בחרו בו ומבלי שיש להם השפעה מתי יתרחש בחייהם, ומאידך, ההשפעה שלו עליהם מאוד גדולה.
לכך יש להוסיף, שילדים צעירים במיוחד תופסים את העולם באופן אגוצנטרי, כלומר, שדברים צריכים להתרחש עבורם, ולכן הם עשויים בקלות לתפוס פרידה של הוריהם כתוצאה שנבעה מהתנהגות לא טובה מצידם ועל כן גם לחוש אשמה.
אשמה כזו מהווה עומס נפשי שאין להם עם מי לחלוק, ואת חלקם היא מניעה להסתיר אותה ואפילו להפגין דאגה גבוהה במיוחד להוריהם.
לכן, האחריות של ההורים היא להבהיר לילדים שההחלטה להיפרד קשורה רק ביחסים בין זוג ההורים, ואין לה קשר למעשים או לתכונות של הילדים בעבר או בהווה.
השלכות רגשיות של גירושין על ילדים – הילדים הם "האחרונים לדעת"
באופן טבעי, הורים החווים קשיים בזוגיות "מתבשלים" לעיתים לאורך שנים, עם ההחלטה האם להיפרד.
לא תמיד הילדים עדים לתהליך הזה, וגם כשהם חשופים למריבות ולאמירות שונות, גילם הצעיר לא מאפשר להם לתפוס את מורכבות האירוע.
לכן, כשההורים שעברו כברת דרך אישית לאורך זמן במחשבות על פרידה, משתפים את הילדים בהחלטת הגירושין שקיבלו, הילדים מתמודדים לראשונה עם השינוי, והוא מוצג להם כמתרחש ממש מהיום למחר. אין לילדים את אותה שהות שהייתה להוריהם, לעכל את פירוק התא המשפחתי המוכר. לכן, על ההורים לקחת בחשבון שלא ניתן להניח מיד שהילדים "יהיו בסדר" אלא שיש לקחת 'זמן הסתגלות' הנדרש לילדים כדי להבין ולהתרגל לגודל השינוי המעשי והרגשי ולעיתים זמן זה נמשך אפילו שנה-שנתיים.
כשאפשר, מומלץ לשמור על סביבה מוכרת: להישאר בקהילה, באותו מוסד חינוכי, עם אותם חברים ולאפשר לילדים תהליך הדרגתי של הסתגלות למציאות החדשה שנוצרת כדי למזער השלכות רגשיות של גירושין על ילדים.
השלכות רגשיות של גירושין על ילדים – כשילדים הופכים למטפלים או ל"הורים"
תופעה מוכרת נוספת היא של ילדים רגישים במיוחד, אשר "לוקחים על עצמם" את אתגרי המצב המשפחתי המשברי.
הם מפתחים דפוסים הוריים, מנסים להרגיע את ההורה הפגוע, דואגים לאחים הקטנים, ממלאים הרבה מטלות במשק הבית, מנסים לשמור על שקט ולמנוע עימותים. אמנם, יש ערך התפתחותי רב בעזרה בבית ולמשפחה, עזרה כזו תורמת לתפיסתו של הילד את עצמו כבעל יכולת, משמעותי ושייך.
עם זאת, חשובים האיזונים והמינונים של התנהלות כזו.
לא אחת, ילדים הוריים כאלו אף נמנעים מלשתף את הוריהם ברגשותיהם, כדי לא "להכביד" עליהם.
ההורים חושבים שילדיהם "ממש בסדר" עם השינוי המשפחתי, ואפילו מראים התבגרות מהירה ומבורכת.
אבל ילדים אלה משלמים מחיר משמעותי מבחינת התפתחותם הרגשית, ולעיתים גם החברתית והלימודית.
לכן, חשוב שההורים לא יחזקו מאוד את ההתנהגות הזו (כגון כשהורים משבחים ילדים על עזרה בבית) וכן שיסבירו לילדים שהאחריות לפרידה היא של ההורים, ומכאן גם שהם לא אמורים לקחת אחריות רגשית ותפקודית כה גדולה. על מנת שזה יקרה חשוב שההורים יגייסו עזרה ממעגלי תמיכה אחרים כמו בני משפחה בוגרים, חברים וקהילה ככל שיש להם. חשוב שההורים יוכלו לשתף ולהתלבט עם מבוגרים אחרים שאינם ילדיהם, וכאשר יש קשיים רגשיים בעוצמה גבוהה יותר, מומלץ להורים לפנות לטיפול או להדרכה של אנשי מקצוע.
השלכות רגשיות של גירושין על ילדים – שמירת הסמכות ההורית
נקודה חשובה נוספת בהקשר זה היא שמירה על תפקידם המנהיגותי של ההורים בתא המשפחתי, אפילו כשהוא מפוצל בין שני משקי בית, ובמילים אחרות – שימור הסמכות ההורית למרות הנסיבות המאתגרות.
במצבי גירושין הורים שרויים במתח רב ובמשימות רבות (כלכליות, תפקודיות ורגשיות) כמו גם תחושות אשמה על המצב, ובאופן טבעי נוח להם הרבה יותר לאפשר לילדים לנהל את השגרה בעצמם או להימנע מהצבת גבולות. דווקא בתקופות כאלה הילדים זקוקים למנהיגות, לסמכות ולהכוונה שמקנות להם תחושת ביטחון בתוך מציאות שיש בה הפרה של הביטחון שהיה. כל זאת, כמובן, בשילוב חום ואמפתיה כלפי הילדים. הדרכת הורים יכולה לסייע להורים לגייס משאבים נפשיים למשימות אלה.
כשהקונפליקט מתמשך – הילדים נמנעים
גם אחרי הפרידה זוגות הורים רבים מתקשים לתקשר ביניהם והקונפליקט ההורי נמשך.
כשהילדים גדלים בתוך המאבק המתמיד בין ההורים (כגון- מאבק על תשלומים, על זמני שהות, על דרך החינוך ועוד) רבים מהם ובמיוחד הרגישים יותר, ינסו לנקוט התנהגויות מניעה, כמו: לא להתלונן, לא להקשות, לא לשתף במה שעובר עליהם בכל בית. כך הם נראים כאילו שהם "בסדר" אבל בפועל, נוצר מצב שבו דווקא מתוך נאמנות ופחד לגרום לחיכוכים בין ההורים, הילדים מסתירים אפילו מפני עצמם את הצרכים שלהם.
התוצאה היא במקרים רבים, חרדה גבוהה, ש"שואבת" את האנרגיה לה זקוקים ילדים עבור התפתחותם הטבעית.
מומלץ להורים לפנות מיוזמתם לילדים ולהציע להם שיחות, מקום להקשבה ולתמיכה.
השלכות רגשיות של גירושין על ילדים – גילאים שונים, אתגרים שונים
כדי שהילדים הצעירים יותר יהיו "בסדר" נדרש קודם כל שצרכיהם הבסיסיים יקבלו מענה (מזון, שינה, לבוש, מסגרת חינוכית, חום ואמפתיה).
כשהם רואים את הוריהם יציבים רגשית וכשיש סדר יום ברור וקבוע הם יכולים להפגין הסתגלות מהירה יחסית.
לעומת זאת, המתבגרים שפחות תלויים פיסית בהורים נמצאים בשלב התפתחותי רגיש מבחינת שינוי הזהות המשפחתית שהכירו לאורך שנים.
המתבגרים עסוקים בדיוק בנושאים של זהות אישית, זוגיות וקשרים בינאישיים, ולכן, פרידה של הוריהם מגבירה את עוצמות העיסוק בסוגיות האלו שבתוכם.
עבורם קשר זוגי חדש של אחד ההורים יכול להוות אתגר משמעותי להסתגלות לפרידה, בפרט אם הוא מהיר מאוד וסמוך למועד הפרידה.
השלכות רגשיות של גירושין על ילדים – הסיפור של נועה
"אני כבר בת 8, אבל לא באמת מסתדרת בקלות עם הגירושין"
קוראים לי נועה, אני בת שמונה.
אומרים שילדים יודעים להסתדר לבד, אבל אני לא כל כך בטוחה שזה נכון.
מאז שאמא ואבא נפרדו, אני מרגישה שיש בתוכי המון בלגן.
אף אחד לא רואה את זה כי אני שקטה, לא עושה בעיות, אבל בפנים… מרגיש לי שמשהו התפרק.
בהתחלה לא הבנתי מה בדיוק קורה. אבא כבר לא היה בבית כל יום. אחר כך גם עברנו דירה. אמא ניסתה להסביר, ואבא אמר שזה לא בגללי אבל זה לא הפסיק להרגיש ככה. אולי אם הייתי ילדה יותר טובה, הם היו נשארים ביחד?
לפעמים אני חושבת שאולי זה בגלל שאמרתי דברים שלא הייתי צריכה, או שבכיתי יותר מדי, או שרבתי עם אחי, ככה הראש שלי חושב.
אני לא יודעת איך דברים כאלה קורים ואם הם הפסיקו לאהוב אחד את השני, אולי גם אותי אפשר להפסיק לאהוב?
אמא ואבא אמרו לי שהם חשבו על זה הרבה זמן.
הם ידעו שהם רוצים להיפרד עוד לפני שסיפרו לי, אבל לי לא היה זמן לחשוב.
פתאום, בבת אחת, הכול השתנה והם חשבו שאני פשוט אתמודד.
אבל אני רק ילדה.
אני מנסה לעזור.
שוטפת כלים, שומרת על אחי הקטן, לא שואלת יותר מדי שאלות.
לפעמים אני אפילו מחבקת את אמא כשהיא עצובה.
אני לא רוצה שהיא תרגיש לבד.
לפעמים זה מרגיש כאילו אני ההורה, והיא הילדה.
אבל האמת היא, שאני צריכה שמישהו ישים לב גם אליי.
שיראה שגם לי קשה.
שאפילו שאני נראית רגועה, אני לא תמיד מבינה מה קורה.
שאני מתאמצת לא להפריע, כי אני מפחדת לגרום לריב נוסף.
אמא ואבא לא כל כך מסתדרים ביניהם מאז שנפרדו. הם לא רבים לידנו, אבל אני שומעת את הלחץ בקול שלהם.
אני שומעת איך הם מדברים אחד על השני לפעמים לא דברים יפים.
כשזה קורה, אני מרגישה שאני צריכה להעלים את עצמי. להיות "ילדה טובה", לא לספר לאף אחד מה עובר עליי, לא לבקש יותר מדי.
כשעברנו דירה, נאלצתי לעזוב את בית הספר ואת החברות שלי.
זה היה קשה. ממש.
אני יודעת שהם עשו את הכי טוב שהם יכלו, אבל הלב שלי רצה להישאר במקום המוכר.
לפחות את זה לשמור.
לפעמים הם נותנים לי לבחור: איפה אני רוצה להיות, אצל מי לישון. אבל זה מבלבל.
אני לא באמת רוצה להחליט בין אמא לאבא.
אני רק רוצה שהם יחליטו יחד מה טוב לי, ויראו שאני רק ילדה, שלא אמורה לשאת את כל זה.
הם גם לא תמיד מסכימים על חוקים.
אצל אמא מותר ממתק אחד, אצל אבא שניים. אצל אמא צריך לסדר את החדר, אצל אבא לא.
זה נשמע כמו משהו כיפי, אבל זה רק מבלבל אותי.
כי אני לא יודעת מה מצפים ממני, לפעמים אני מרגישה שאין מסגרת, ואין מי שיגיד לי מה נכון.
הכי קשה זה כשאני לא יודעת אם מותר לי להיות עצובה.
אם אני אומרת שקשה לי, אולי הם ירגישו אשמים? אולי אני גורמת להם כאב? אז לפעמים אני מחביאה את הרגשות, אפילו מעצמי.
יש ילדים שמגיבים אחרת, בוכים, צועקים, מתנהגים לא יפה. אבל אני לא.
אני בולעת את הדמעות בלילה, מחבקת את הבובה שלי בשקט. שואלת בלב אם מישהו באמת רואה אותי.
המורה שלי אמרה לאמא שאני מתפקדת נהדר, שזה מדהים איך אני "שומרת על יציבות".
אבל אולי דווקא בגלל שאני שקטה אף אחד לא שואל מה אני מרגישה.
לפעמים אני חושבת: אולי עדיף היה לי לבכות בבית ספר, כדי שמישהו יבין שמשהו קורה לי בפנים.
אני שומעת שהם מדברים על "פרק ב'", שאולי יהיו להם בני זוג חדשים.
אני לא יודעת איך אני מרגישה עם זה.
קשה לי לדמיין עוד מישהו במקום אבא.
קשה לי לחשוב שאמא תאהב מישהו אחר.
הלב שלי עוד מנסה להבין מה קרה קודם.
אני ילדה, נכון, אבל אני מרגישה. עמוק. אני שומעת בלי שאומרים, רואה בלי שמסבירים.
אני צריכה לדעת שהלב שלי חשוב.
שגם אם אני לא שואלת תמשיכו לספר לי.
שגם אם אני לא בוכה תחבקו אותי.
הכי חשוב לי לדעת שלא משנה מה אני אהובה.
שהלב שלי, אפילו הקטן הזה, לא צריך להסתדר לבד.
מיכל פפר – יועצת, מטפלת (MSW) ומנחת קבוצות הורים
